לפני כמה שנים הוא בא לישראל עם משימה אחת: "למצוא ולהרוג אותו". כך, בפשטות. הוא מספר שלא חשב פעמיים. הוא התכוון לעשות את זה. "אשתי הבינה. היא ידעה מה אני מרגיש והתקשרה לחברים בארץ, והם לא עזבו אותי לרגע. הצילו אותי מעצמי. בלעדיהם, אין לי ספק שזה היה נגמר ברצח". א' הוא לא היחיד שנושא בלבו, במשך יותר מ-20 שנים, מחשבות על רצח בדם קר. לטענתו, יש לו עוד מאות אחים לצרה. גברים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם שהיו לפני שניים או שלושה עשורים ילדים ונערים, תלמידי ישיבות בברוקלין. הם, לדבריו, הקורבנות של אברהם מונדרוביץ שחי היום בשכונת נחלאות בירושלים.

מונדרוביץ הוא חסיד גור, שהציג עצמו כרב וכפסיכולוג ואיש שהיתה לו השפעה עצומה בקהילת גור בברוקלין בתחילת שנות ה-80. היתה לו שם ישיבה וקליניקה פרטית לטיפול בילדים ומתבגרים במצוקה. אבל במקום ללמד, לחנך ולסייע, משטרת ברוקלין חושדת שהוא התעלל מינית בתלמידיו, במטופלים שלו, בילדים מהשכונה, בחברים של בניו. חושדת שפגע בהם באפלת משרדו ובביתו. בישיבה, במכונית, בקוטג' שהיה שייך למשפחתו בהרי הקטסקיל, בלונה פארקים ובגנים ציבוריים. בכל מקום. ביום ובלילה. והרבנים המכובדים בקהילה ובישיבה הפנו בצניעות את מבטם לצד השני. ידעו, ראו ושתקו.

ניסויים בילדים

א', בן 40 היום. הוא נולד וגדל בברוקלין למשפחה אורתודוקסית. כשהיה בן שבע הותקף מינית ברחוב על ידי אדם זר. "וזה כבר השאיר עלי סימן", הוא מספר. "זה היה כמו הקדמה לדברים שקרו אחר כך". את הדברים שקרו אחר כך חוללו, לדבריו, שני רבנים מכובדים. הראשון מורה נערץ בברוקלין, השני היה מונדרוביץ.

א' לא סיפר להוריו. הוא שמר את הזוועה בסוד והסתגר. "הפכתי לטרבל מייקר", הוא אומר. "זרקו אותי מישיבה אחת ואחר כך מאחרת, הייתי נע ונד, איבדתי את ההערכה העצמית ולא היה אכפת לי מכלום. החלק הכי קשה היה כשסיפרתי לרבנים בישיבה מה עשו לי. הם פשוט התעלמו ממני ולא עשו כלום".

כשהיה בן 15 הרבנים שיכנעו את הוריו של א', שלא ידעו כיצד להתמודד עם בנם הסורר, לשלוח אותו אל מי שהציג עצמו כפסיכולוג חרדי בשם מונדרוביץ שגר ברחוב 60 בבורואו פארק בברוקלין כדי לקבל עזרה. "נאלצתי ללכת אליו שלוש או ארבע פעמים בשבוע בגלל שהייתי מקרה מאוד מיוחד", הוא אומר, "מהרגע הראשון משהו בו הטריד אותי. לא אהבתי את הדרך שבה הוא הביט בי. אחרי הפעם הראשונה חזרתי הביתה ואמרתי שאני לא רוצה ללכת אליו יותר, אבל הוא בא אלינו ודיבר עם הורי והם שיכנעו אותי לחזור אליו".

א' המשיך ללכת למונדרוביץ במשך כחודשיים. אבל הטיפולים מיד לבשו כיוון מוזר. "לא לקח יותר משני ביקורים והוא הפסיק להתעניין בבעיות שלי והתחיל להתעסק אתי", הוא טוען.

א' מספר שבתחילה התרגש מאוד, נפתח אל מונדרוביץ סיפר לו מה שעולל לו המורה שלו, והוא במקום לתמוך, התחיל לנגוע בו. "הייתי בשוק. לא ידעתי מה לעשות. האיש שאתה אמור לבטוח בו והולך כדי לקבל עזרה, תוקף אותך. קפאתי ונאטמתי לגמרי. הייתי מרוקן מרגשות. אני קורא לו 'הר דוקטור', הוא עשה ניסויים בילדים יהודים".

הבנת מה קורה?

"מיד הבנתי. זה היה כמו משחק. קשה להסביר, רק מי שעבר חוויה כזאת יכול להבין. התוקף יודע שאתה טרף קל, שהוא יכול לשחק ברגשות שלך כי אתה נמצא בנקודה הכי חלשה שלך. הוא לא יתעסק עם הבחורים הקשוחים, אלא עם החלשים והמסכנים. וככה זה נמשך, בכל פעם שהייתי בא אליו. הוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מטפל בי. היה ישר ניגש לעניין. היה לוקח אותי לסרטים, היינו הולכים לטייל בחוץ וכל הזמן נוגע".

למה לא ברחת?

"אני שואל את עצמי את השאלה הזאת מאות פעמים. אני נחנק כשאני חושב על זה. זה משגע אותי. לא ברחתי בגלל שחשבתי שאני לא בסדר. שאני זונה. האמנתי שזה הגורל שלי. שזה מה שמגיע לי, עובדה שזה קרה יותר מפעם אחת. עמוק בפנים ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. ניסיתי להילחם בהורי, אמרתי שאני לא רוצה ללכת אליו, אבל הם הכריחו אותי כדי שהישיבה תסכים לקבל אותי בחזרה, זה היה התנאי של הרבנים, שהוא יגיד שנרפאתי. ובאמת כעבור חודשיים, הישיבה קיבלה אותי בחזרה, ואז הפסקתי ללכת אליו. הודעתי להורי שאני לא הולך לשם יותר וזהו".

אבל כעבור שבועיים נזרק שוב מהישיבה. באותו קיץ שלחו אותו הוריו למחנה אבל גם שם הוא הסתבך בצרות. הוריו המיואשים התקשרו למונדרוביץ וביקשו ממנו עזרה. "הייתי מתבגר כועס ומרדן", הוא אומר, כעסתי על הדת, על השיטה, על הממסד וכל מי שייצג את הממסד. שנאתי את כל העולם ונלחמתי בכל. מונדרוביץ בא למחנה, וכשראיתי אותו מרחוק, ברחתי. אבא שלי לא הבין מה קורה, 'הוא בסך הכל רוצה לעזור לך', הוא אמר לי, ואני זוכר שאמרתי לו 'הוא הומו, תרחיק אותו ממני'".

בשנת הלימודים האחרונה,

בכיתה י"ב, א' נשבר לרסיסים. הוא לא למד בשום מסגרת וחי ברחובות. אף שרשמית גמר את לימודיו - "עזבתי את בית הספר, כלומר, בית הספר עזב אותי. היה לנו הסכם, אמרו לי: 'אנחנו ניתן לך תעודת סיום, רק אל תבוא לבית הספר'" - רוב הזמן היה תחת השפעה של סמים ואלכוהול. הוריו לא היו מסוגלים לתקשר איתו. ואז נזרק אליו גלגל הצלה. "מישהו אסף אותי אליו, טיפל בי והציל את חיי. סיפרתי לו הכל והוא האמין לי. הוא שאל: 'מה אני יכול לעשות כדי להפחית את הכאב שלך?' אמרתי 'זה לא יקרה לפני שאתקע את המסמר האחרון בארון המתים של כל האנשים שפגעו בי - אני רוצה שהצדק ייעשה'".

א' מספר שהיו לו חלומות מאוד ברורים ופלסטיים, מפורטים עד לפרט האחרון, איך הוא הורג אותם. כל לילה החלום חזר על עצמו וזה הפך לאובססיה עם השנים. "הם ממש לקחו ממני את החיים שלי".

רצית לנקום?

"זה לא עניין של נקמה. האנשים האלה חולים וצריך לטפל בהם כמו בכלבים שוטים. אחרת הם ימשיכו לעשות את מה שהם עושים. הם לקחו ממני משהו שאף פעם לא יוחזר לי ואף פעם לא אוכל לשכוח, ואולי אני לא צריך לשכוח. אנשים כמוני צריכים לשאת את זה ולהפיץ את העובדה שהמפלצות האלה עדיין מסתובבות ברחובות. עלי הוטל התפקיד להזהיר את האנשים מפניהם".

בעזרת הבחור שסייע לו פנה א' למשטרה והגיש תלונה נגד מונדרוביץ. "לא ידעתי אז שיש עוד ילדים שהוא פגע בהם. חשבתי שזה רק אני. היום אני מכיר לפחות עשרה אנשים שהיו קורבנות שלו, אבל אני יודע שהיו מאות".

כיצד הגיבו הוריך?

"הם הרגישו כאב נוראי ורגשי אשמה על זה ששלחו אותי אליו. אבל כעבור כמה ימים נודע לי שהוא ברח לישראל ועכשיו חי בירושלים חיים נוחים של יהודי מכובד".

א' אומר ש"מונדרוביץ ניצל ילדים שהיו במצבים הכי רגישים ושבירים בחיים שלהם. ילדים שנזרקו לרחוב ואף אחד לא רצה אותם, מי יאמין לילד רחוב במצב כזה לעומת רב מכובד? זה מחליא אותי. אנשים חייבים לדעת את האמת איך הוא הרס מאות ילדים. זה הוסתר יותר מדי שנים. כולם ישבו בשקט והמשיכו בחיים שלהם כאילו זה מעולם לא קרה, אבל אנחנו חיים כל יום עם הכאב והעינוי".

א' אומר שאת העינוי הזה שום דבר לא ירפא. "ושום טיפול נפשי לא באמת יעזור כאן. עברו יותר מ-20 שנים ואני עדיין רואה את הכל בבהירות כאילו שזה קרה אתמול".

היום א' נשוי ויש לו ילדים. אורח חייו דתי, למרות שברגעי השפל, כשהתגלגל ברחובות, הסיר את הכיפה ובעט באמונה. על אף שאשתו וילדיו מודעים להתעללות שעבר הוא לא מוכן לחשוף את זהותו. הוא אומר שעדיין מקנן בו הספק. המורא של החברה הדתית שגדל והתחנך בה מאיים ומפחיד אותו. אבל לא רק הוא מרגיש נרדף. רוב מי שרואים עצמם קורבנותיו של מונדרוביץ חיים במחתרת, חוששים מחשיפה.

פסיכולוג העדה

אברהם מונדרוביץ, בן 60, נולד, ככל הנראה, בפולין ועלה לישראל עם משפחתו אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא גדל בתל אביב, אך בשנות ה-50 היגרה משפחתו לשיקאגו. הוא למד בתיכון ובישיבת טלסה, של הליטאים, בווייקליף שבאוהיו. בשנות ה-70 הוא הופיע בברוקלין מצויד ברשימה של תארים אקדמיים, סיפר שהוא בעל תואר שני במדעים, דוקטור בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת קולומביה ותואר דוקטור נוסף במינהל החינוך מאוניברסיטת פלורידה, וכמובן בעל הסמכה לרבנות. ריבוי התארים עשה רושם על היהודים בברוקלין ומונדרוביץ החל לרכוש לעצמו מעמד. הוא כתב מאמרים בנושאי חינוך בעיתונות החרדית, היתה לו תוכנית ברדיו שבה נתן למאזינים עצות כיצד לטפל בילדים, הקים ישיבה לילדים במצוקה, היה פעיל ב"אוהל", ארגון גדול בניו יורק לילדים מבתים הרוסים ויתומים, ולבסוף תלה בכניסה לבית מגוריו שלט "פסיכולוג", והתחיל לקבל מטופלים. "הוא בנה לעצמו שם והיה מאוד מכובד בקהילה", אומר חסיד מברוקלין. "הפנו אליו ילדים, מקרים קשים מ'אוהל' והוא טיפל בהם. גם רבנים הפנו אליו ילדים לטיפול. המומחיות שלו היתה טיפול בילדים שעברו התעללות מינית".

האנשים שביקרו במשרדו אשר במרתף ביתו כילדים, זוכרים אותו מתפאר ב"קיר התהילה", שעליו היו תלויות ממוסגרות כל הדיפלומות והתעודות המעידות על כשירותו לטפל באנשים. אלא שלדברי פטרישה קהו, חוקרת במשטרת ניו יורק לשעבר "התברר שככל הנראה התעודות שלו מזויפות, כולל ההסמכה לרבנות".

לפי החשד, באותו משרד, מאחורי דלת סגורה ווילונות מוגפים, הוא פגע בילדים. התעלל בהם מינית, ביצע בהם מעשי סדום. במקרים רבים, כשההורים יושבים בחדר הסמוך וממתינים בסבלנות לסוף הטיפול. כך, לפי המידע הרב שנאסף במשטרת ברוקלין, ועל פי עדויות הילדים.

הבנתי מה קרה

מארק וייס, בן 40 משיקאגו, גדל במשפחה אורתודוקסית למהדרין אבל הרגיש בגיל ההתבגרות שסגנון החיים הדתי הנוקשה לא מתאים לו. בגיל 12 המשפחה באה לשנת שבתון לישראל ובגיל 13 שלחו אותו לישיבה פחות מחמירה בסן פרנסיסקו. הוא לא הצטיין בלימודים והרגיש שם עוף מוזר. כעבור שנה הודיעו לו בישיבה שלא יוכל להמשיך שם והוריו המודאגים שלחו אותו לניו יורק לטיפול קצר-טווח אצל פסיכולוג מהולל. "הייתי בן 14, וההורים שלי שלחו אותי במטוס. הם הכירו את ההורים של מונדרוביץ בשיקגו, לפעמים הייתי הולך עם אבא שלי לבית הכנסת של אבא שלו. מונדרוביץ עצמו למד בישיבה שבה אבא שלי היה רב. הוא היה בן אדם מוכר. שלחו אותי אליו לשבוע, שבוע וחצי, שיסדר לי את הראש".

מונדרוביץ יצא מגדרו כדי להנעים לוייס את שהותו. בא לאסוף אותו משדה התעופה, לקח אותו למסעדה, אחר כך ללונה פארק ובסוף לדירה שלו ברחוב 60. לדברי וייס "המשפחה שלו היתה בקוטג' בהרי הקטסקיל ואני ישנתי איתו בבית. בהתחלה היה נורא כיף. הוא לקח אותי לכל מיני מקומות ואני ספגתי כל דבר חדש, זו היתה מלכודת מושלמת. בלילה הוא שאל אותי איפה אני רוצה לישון, במיטה של הבן שלו או איתו, אני זוכר שהוא יצר איזו אווירה של פחד כלפי השינה בחדר של הבן שלו, אז אמרתי שאני רוצה לישון איתו. בלילה הוא פתאום נגע בי. מההתחלה ועד הסוף, כולל מעשה סדום. הייתי נאיווי, לא הבנתי מה זה בדיוק, חשבתי שזה חלק מהנחמדות, שככה הוא רוצה שאני ארגיש טוב".

מה קרה בשיחות הטיפוליות איתו?

"לא זוכר שהיו שיחות. הכל היה תרמית אחת גדולה. בבוקר הוא היה למטה במרתף, מקבל פציינטים, וכשלא היו לו פציינטים הוא הסתובב איתי בכל מיני מקומות וכל לילה היה בא אלי למיטה ובשבת נסענו לקוטג' של המשפחה".

בגיל 16 נשלח וייס לשנתיים לפנימייה בקרית טבעון, אחר כך חזר לשיקאגו וקבר את זכרו של מונדרוביץ עמוק-עמוק בתחתית התודעה. הוא לא סיפר לאף אחד שום דבר. כאילו זה לא היה. אבל יום אחד, בחג סוכות, הוא היה בבית הכנסת ופתאום ראה את מונדרוביץ. וייס ניגש אליו, רצה לברך אותו לשלום, אבל אז, הוא אומר, פתאום קיבל הארה. "הבנתי מה באמת קרה. קפאתי על מקומי, הסתובבתי וברחתי הביתה. בדרך התחלתי לבכות ואמא שלי שאלה מה הבעיה. סיפרתי לה, אבל היה לה קשה לקבל את זה. אחר כך אבא שלי חזר הביתה ואמא שלי סיפרה לו, וגם לו היה קשה לקבל את זה. הוא ניסה לבדוק אולי אני טועה. אחר כך הלכתי לחבר שלי וסיפרתי גם לו והוא לא האמין, ואז התחלתי לחשוב שאולי באמת אני טועה. אבל אחרי שבוע התקשר אלי רב, ביקש שאבוא אליו הביתה. נכנסתי למשרדו והוא שאל: 'היית שולח את הילדים שלך למונדרוביץ?' זה היה כמו פצצה בראש. הייתי בהלם ואחרי כמה דקות אמרתי: 'לא, לא הייתי שולח'. הוא שאל למה וסיפרתי לו - אבל שוב לא קרה דבר".

וייס נשוי ואב לשלושה ילדים, גר בניו ג'רזי ומתקין מערכות קולנוע ביתיות. ב-2001 ראה מודעה בעיתון דתי על כינוס רבנים בניו יורק בנושא התעללות מינית בילדים. "נסעתי לשם", הוא מספר, "אבל זה היה בושה וחרפה. הבנתי תוך כמה דקות שהם בכלל לא מבינים מה באמת קורה. הם חושבים שאצלם זה לא כמו אצל הגויים או החילונים, והם חושבים שהם יודעים איך לעזור לילדים. האמת היא שאין להם מושג כי הם מטאטאים הכל מתחת לשטיח - והכל בגלל השידוכים, כי האנשים האלה, אם ייוודע מה עבר עליהם, אין להם ביקוש".

אתה כועס על הרבנים?

"הם שיתקו דור שלם. כשאחד מהם הורס אנשים אחרים, הם לא עושים כלום. הדברים האלה הרבה יותר חשובים משמיטה ומתולעים בחסה".

מכות לעיני כל

ג', בן 44, מניו יורק, נשוי ואב לילדים, בן של רב, הכיר את מונדרוביץ כראש ישיבת "בית שלום", שבה למד מגיל 11 עד 16. "הוא התעלל בי במשך הרבה שנים", טוען ג', "אסף ילדים פגיעים מבתים שבורים שלא הסתדרו טוב עם ההורים שלהם, והתעלל בהם. אותי הוא היה לוקח להרים, היה לו שם קוטג', היה מביא רובי אוויר והיה משחק איתנו, היינו מתחרים איתו. הוא היה מנצח אותנו כדי שיוכל אחר כך לעשות לנו מה שרצה כפרס על ניצחונותיו. היה אז סרט מלוכלך במנהטן בשם 'קליגולה' והוא היה לוקח אותי לסרט הזה. הייתי אז בן 14, ובסרט הוא היה שם עלי ידיים, נוגע בי ובעצמו".

ידעת שזה רע?

"לא בטוח שידעתי. הוא היה אדם מבוגר, ראש ישיבה, היה נותן לי הרבה כסף, היה קונה לי דברים. וכשכבר הבנתי, באתי יום אחד לבית הספר ועברתי מילד לילד, אמרתי להם להתרחק ממנו. ואז הוא נכנס לכיתה, ולעיני כולם הרביץ לי מכות, ממש חזקות, בשתי ידיו, בפנים ובגב שלי. זה היה כבר בסוף התיכון, הייתי בן 18. וכל הזמן הוא אמר לי שאני מוזר ושלעולם לא אתחתן".

סיפרת להוריך?

"מעולם לא. פחדתי שהוא ירביץ לי".

איך חיים עם סיפור כזה?

"קשה מאוד. אני חי עם רגשי אשם נוראים שאולי עשיתי משהו רע שכל זה הגיע לי. אני בן אדם מאוד אגרסיווי כלפי אנשים כשנדמה לי שהם מתקרבים לילדים שלי. אני מגן עליהם יותר מדי, והפכתי להיות מאוד חשדן. כל השנים הדחקתי הכל ורק לאחרונה התחלתי לקבל טיפול מקצועי".

245 שנות מאסר

בתחילת שנות ה-80, כשמונדרוביץ היה בשיא תפארתו, אדם נשוא פנים, נשוי ואב לשבעה ילדים, התחילו לרחוש בקהילה האורתודוקסית שמועות שעברו מפה לאוזן על סוג הטיפול שהוא נותן, והישיבה שלו נסגרה. ב-21 בנובמבר 1984 קיבלה החוקרת פטרישה קהו מתחנת המשטרה בברוקלין שיחת טלפון אנונימית מאדם שסיפר על קורבנות רבים של מונדרוביץ.

"לא אשכח את זה אף פעם כי זה יום הולדתי", אומרת קהו בשיחת טלפון. "עבדתי כחוקרת במחלקה לעבירות מין. זו היתה שיחה איומה, אבל יותר נוראים היו הסיפורים של הקורבנות שמצאנו באותו לילה. אני והשותף שלי יצאנו מיד לשטח, הגענו לרחוב שלו ושם פגשנו ילדים, לא יהודים - הרחוב שלו היה מעורב, גרו שם יהודים ואיטלקים - והתברר שהוא היה חבר של כולם, וכל ההורים חשבו שהוא כזה בחור נפלא.

"סיפרו שהיה לוקח את הילדים לסופי שבוע וקונה להם אופניים ואצלי מיד נדלקה נורה אדומה וביקשתי מההורים לשוחח עם הילדים בנפרד. הילד הראשון שדיברתי איתו נשבר וסיפר מיד מה קרה וכך גם כל הילדים האחרים בבלוק. בסך הכל מצאנו באותו לילה חמישה קורבנות. מהם קיבלנו שמות של ילדים נוספים והמשכנו לחקור, ואז קיבלתי שוב שיחה אנונימית מאדם שטען שהוא רב והוא סיפר לי על ילדים יהודים שהוא פגע בהם. הלכתי לישיבה, רציתי לחקור ילדים נוספים - אבל פשוט לא נתנו לי להיכנס".

בסופה הולידה החקירה ארבע תלונות של ילדים בני 11 עד 16, כולם ממוצא איטלקי, שהובילו להגשת כתב אישום עם 13 סעיפים: חמישה על מעשי סדום מדרגה ראשונה ושמונה על התעללות מינית בילדים, גם מדרגה ראשונה. אלו עבירות שהעונש המקסימלי עליהן במדינת ניו יורק הוא מאסר של 25 שנים על כל סעיף מחמשת הסעיפים ו-15 שנה, על כל סעיף משמונת הסעיפים, בסך הכל עונש מצטבר של 245 שנה. כעבור שבועיים הוציא משרד התובע הכללי פקודת מאסר. קהו ושותפה, סאל קטפולמו, נסעו לביתו של מונדרוביץ עם הצו ומצאו דירה ריקה.

"קיבלתי את הצו מהשופט באמצע הלילה אבל כשהגענו לשם הוא כבר לא היה", אומרת קהו. "מצאנו בחדר העבודה שלו רשימות עם שמות של מאות ילדים וחומר פורנוגרפי-פדופילי רב. אחר כך התברר שאשתו וילדיו התחבאו אצל קרובי משפחה והוא נסע להוריו לשיקאגו, משם כנראה לקנדה ואחר כך לישראל. אם את שואלת אותי אז כל העסק הזה עבד לאט מדי. משרד התובע התמהמה והוא הצליח לברוח".

לא יכולת לעשות משהו כדי לזרז את התהליך?

"אני הייתי רק שוטרת. לא פוליטיקאית כמו התובע הכללי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מוציאה צו מאסר מיד אחרי שהילדים התלוננו. אני מאוד שמחה שעכשיו האנשים האלה, הילדים היהודים שהותקפו על ידו, החליטו לדבר כי אז כשניסינו להגיע אליהם ולחקור אותם, לא זכינו לשיתוף פעולה, אבל עכשיו, כשהם הורים בעצמם, הם מבינים את חשיבות העניין. האיש הזה היה צריך לשבת כבר 23 שנים בכלא. זה מאוד מתסכל, במיוחד אחרי ששמעתי את כל הסיפורים עליו".

לקהו נודע כי בישראל מונדרוביץ ממשיך ללמד ולהיות בסביבת ילדים, "זה איום ונורא. צריך להזהיר את כולם מפניו. אני רק מקווה שאלוהים יתן לי נקודת זכות, אחרי כל המאמצים שעשיתי, למרות שבחשבון הסופי, לא הצלחתי".

אינטרנט ותעודות

בימים אלה אברהם מונדרוביץ לא מרבה לצאת מביתו שבנחלאות. המקום האחרון שהיה מועסק בו, המכללה האקדמית להנדסה בירושלים, כבר לא מעסיק אותו יותר. "הוא לימד אצלנו עד סוף השנה האחרונה", אומר דניאל ברמן דובר המכללה.

למה הוא כבר לא עובד אצלכם?

"בגלל מה שאת יודעת. את הדברים שאת שמעת - גם אנחנו שמענו".

בחיפושיו אחר עבודה פנה מונדרוביץ לעיריית הרצליה והציע את עצמו לתפקיד מנהל אגף החינוך, הרווחה, תרבות, נוער וספורט; וכשלא הצליח ניסה תפקיד פחות יוקרתי - מנהל בית הורים, גם בהרצליה. הוא טען שיש לו ניסיון רב בטיפול בקשישים.

קורות חייו של מונדרוביץ גמישים ומשתנים בהתאם לנסיבות. לכל בקשת עבודה הוא מצרף קורות חיים בהתאם לדרישות - או כפי שהוא בעצמו הגדיר באחד המקרים: יש לו "כושר נדיר לגמישות והסתגלות".

ההסתגלות אצלו כל כך מהירה עד שקשה לעקוב. ב-1977, כתוב באחד מקורות החיים שחיבר שהוא בעל תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק; במקום אחר הוא כתב שבדיוק באותה שנה גמר תואר שני במינהל החינוך באוניברסיטה של לונג איילנד והמשיך מיד לתואר שני במינהל עסקים בהרווארד, במסלול של יזמות עסקית, ואילו את הדוקטורט בפסיכולוגיה גמר רק ב-1984 בקולומביה. אלא שבמקום אחר ציין שהתואר מ-1984 אינו בפסיכולוגיה קלינית אלא התפתחותית, ולא מאוניברסיטת ניו יורק אלא מאוניברסיטת קולומביה שבפלורידה. בדף קורות חיים אחר הוא מציין שהדוקטורט שלו בפסיכולוגיה קלינית הוא בכלל מאוניברסיטת היד שבפלורידה.

את רוב מרצו משקיע היום מונדרוביץ, בשעות הפנאי הרבות העומדות לרשותו, באינטרנט: הוא צופה בסרטונים של תעלולים סדיסטיים, ובתמונות ובסרטונים פדופיליים. באחד הסרטונים נראים שני קטינים מתעלסים ומאוננים.

בזמן הנותר יש חשד כי מונדרוביץ מתפרנס מהנפקת תארים אקדמיים לכל דורש. בעיקר לסטודנטים ממדינות העולם השלישי. ברשותו סמלים ולוגואים של אוניברסיטאות שונות בעולם, חותמות, דוגמאות חתימה וטופסי הרשמה. את מרבית הסטודנטים הוא מפנה לאוניברסיטת טורנהיל בלונדון, שמעניקה תארים בהתכתבות ויש לה סניף בברוקלין שבניו יורק. על המכתבים שנשלחים לסטודנטים חתום ד"ר ג'ורג' קולמן, איש הקש של מונדרוביץ, שספק אם הוא בכלל קיים. סטודנט שביקש תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית קיבל תשובה מאותו ד"ר קולמן שהוא מגזים, ושעל פי ההשגים האקדמיים שלו עד כה המקסימום שאפשר לעשות בשבילו הוא להעניק לו תואר שני באחד המקצועות הפחות יוקרתיים כמו חינוך או סוציולוגיה. תמורת תואר דוקטור בתיאולוגיה ואוונגליזם, למשל, מקבל ד"ר קולמן 2,000 דולר.

משטרת ישראל מתעניינת בעיסוקיו השונים של מונדרוביץ באינטרנט וזימנה אותו לפני כחודש, ב-18 באוקטובר, לחקירה שממנה הוא שוחרר לביתו בתנאים מגבילים, מספר עו"ד אדריאן דניאלס, ממשרדו של עו"ד יגאל ארנון שנמצא בקשר עם גורמים במשטרה. "אני עושה את זה ללא שכר, כי חשבתי שזה לטובת הציבור", הוא אומר.

אבי אביב, ראש מחלקת עבירות מחשב במשטרה, אישר את דבר החקירה אך סירב למסור עליה פרטים.

בר-הסגרה

כבר בפברואר 1985 הוכן כתב אישום ולביתו הריק של מונדרוביץ נשלח זימון לבית המשפט. אולם רק בספטמבר של אותה שנה ביקשה אליזבת הולדמן, התובעת הכללית בברוקלין, את הסגרתו מישראל. אבל בישראל באותה תקופה, הדבר לא היה אפשרי: ראשית, רק ב-1988 הוכר בישראל מעשה סדום כאונס לכל דבר, גם כשהוא נעשה נגד גבר; ושנית, האמנה להסגרה עם ארצות הברית כללה באותה תקופה אונס שנעשה נגד רצונה של אשה אך לא מעשה סדום נגד רצונו של גבר. "היינו מוכנים אז, לפנים משורת הדין, לפרש מעשה סדום כבר-הסגרה, בתנאי שגם האמריקאים ישנו את זה באמנה שלהם, אבל הם לא הסכימו, ולכן החלטנו לא להסגיר את מונדרוביץ", אומרת עו"ד עירית קאהן, שעמדה בראש המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים. "לאחרונה שונתה אמנת ההסגרה עם ארצות הברית ועל פיה אפשר להסגיר על כל עבירה שהעונש עליה הוא יותר משנה מאסר". על אף השינוי בחוק הישראלי האמריקאים לא הזדרזו לבקש שוב את הסגרתו של מונדרוביץ. הקורבנות מפנים אצבע מאשימה כלפי התובע הכללי של ברוקלין, צ'רלס היינס. "זה תפקיד נבחר", אומר עו"ד מיכאל לשר, שמייצג שישה מקורבנותיו של מונדרוביץ, ומציע את ההסבר שלו לכך שבקשת ההסגרה התמהמהה: "לקהילה החרדית בברוקלין יש משקל אלקטורלי גדול מאוד. היינס נבחר ב-1989 בתמיכת האורתודוקסים ואף אחד לא רץ להתאבד בגלל פושע שיושב בשקט בישראל".

בשנה האחרונה החלה הקהילה בברוקלין לרתוח. הילדים של אז, מי שרואים עצמם קורבנותיו של מונדרוביץ, התארגנו ופנו, באמצעות לשר, למשרד התובע הכללי, הפעילו לחצים להוציא נגד מונדרוביץ בקשת הסגרה חדשה. כולם אמרו שאם יתבקשו, יסכימו להעיד בבית המשפט. כתוצאה מכך, בפברואר השנה העביר משרד התובע בברוקלין את כל החומר למשרד המשפטים האמריקאי. "ב-6 בספטמבר העביר משרד המשפטים האמריקאי בקשת הסגרה רשמית למדינת ישראל", נמסר בתגובה מלשכת דוברת משרד המשפטים בוושינגטון. "אין על זה התיישנות", אומר לשר. "במקרה של מעשה סדום אתה רק חייב להיות מואשם תוך חמש שנים מביצוע העבירה, והוא הואשם, אבל לא הובא לבית המשפט בגלל שברח. בנוסף לכך קיימת הגבלה של זמן מאז שהואשמת עד שנשפטת, אבל במקרה שהנאשם עוזב את אזור השיפוט שלו, התקנה הזאת מוקפאת, לכן אין שום בעיה להסגיר את מונדרוביץ ולהביא אותו למשפט". באיזה שלב מצוי הליך ההסגרה היום? ממשרד המשפטים נמסר שאין הפרקליטות נוהגת להתייחס לבקשות הסגרה, בין אם הוגשו ובין אם לאו.

עובד כמו רעל

ד"ר איימי נוישטיין, סוציולוגית חוקרת מניו יורק, הקדישה את 25 השנים האחרונות ללכידתו של מונדרוביץ. היא הקימה עם אנשים נוספים קבוצה של יהודים אורתודוקסים בברוקלין ששמה לה למטרה לאתר את מונדרוביץ ולהביא אותו למשפט. אחר כך הקימה מרכז מחקר בניו יורק שנקרא "עזרו לנו להשיב את הילדים", ובמסגרתו היא חוקרת את תופעת הפדופיליה בחברה היהודית הסגורה. היא כתבה שני ספרים, עובדת עם קורבנות תקיפה מינית ועוזרת להם להתמודד. "השאיפה שלי להוציא את הצדק לאור ולהביא את מונדרוביץ למשפט, הפכה לאובססיה, כי מכל המתעללים, הוא הגרוע ביותר. על פי האישומים הוא היה מתעלל בילדים לאור היום, ביצע את הפשעים האלה לפני עמיתיו. סיפרו לי אנשים שהיו עדים לכך בישיבה שהוא עבד בה. כולם ידעו את זה וכיסו עליו. כסוציולוגית אני שואלת, אם זה מה שקורה כשהכל כל כך גלוי, מה קורה כשהדברים פחות גלויים? ברור לגמרי שמונדרוביץ לא לבד. הוא מיקרוקוסמוס של חברה אורתודוקסית שהפדופיליה חוגגת בה, השימוש בפורנוגרפיה פורח וידוע לכל, אבל זה מוחבא מתחת לשטיח. בשנות ה-80 היה שם פחד גדול שאם הוא יתחיל לדבר, הוא יפיל רבים אחרים".

נוישטיין ואחרים בברוקלין מספרים על שלושה מקרי התאבדות של צעירים, ומקרה אחד, בשנה שעברה, של אדם מבוגר. כל השלושה הלכו אל מונדרוביץ ל"טיפול". לדברי נוישטיין המשפחות מאמינות שיש קשר בין הדברים.

א' אומר שהוא לגמרי מבין ילד שירצה להתאבד אחרי שעבר התעללות אצל מונדרוביץ "מאוד קשה לחיות עם כל כך הרבה כאב ואשמה. אין לי ספק גם שחלק מהקורבנות האלה, יעשו אותם דברים לאחרים. אני בטוח שזה עובד כמו רעל שהזריקו לך בילדות ואתה מעביר את זה הלאה".

וייס לא חשב אף פעם להתאבד אבל יכול להבין את אלה שהמחשבה עברה במוחם. "אני עדיין חי, וזה לא מובן מאליו. יש אנשים שהתאבדו ויש אחרים שמסתובבים כמו משוגעים".

אברהם מונדרוביץ סירב להגיב לכתבה. הוא טרק את הטלפון עוד לפני ששמע את הטענות נגדו. *