כיום הם מתגוררים בכפרים, עניים ולקראת סוף חייהם, ולרובם אין מים זורמים או הסקה בבתים. פטריק דובואה מחפש אחריהם, עובר בדרכים הצדדיות והשדות הנשכחים של אוקראינה, מאזין לסיפוריהם ומחפש את קברי האחים שלא סומנו מעולם.

חושפים עצמות יהודים שנרצחו בגבוזדבקה, אוקראינה

דבואה מגיע ללא הודעה מוקדמת לכפרים ומנסה לחשוף את זיכרונותיהם של האוקראינים כאילו שמע מהם וידוי בכנסייה. "לפעמים אנשים לא מאמינים שאני כומר", הוא מספר. "עלי להשתמש במלים פשוטות ולהקשיב לזוועות מבלי להגיב לסיפורי הזוועה שלהם. אם אגיב, הם יפסיקו לדבר".

במשך יותר מארבע שנים הקליט וצילם דובואה יותר מ-700 ראיונות עם עדים ועוברי אורח שזיהו בעבורו את מיקומם של יותר מ-600 קברי אחים של יהודים, שרובם לא היו ידועים קודם לכן. הוא אסף במקביל ראיות מוצקות להוצאתם להורג של יהודים ב-1941-1944.

לעתים קרובות מבקשים המרואיינים מדבואה להישאר לארוחה ולהתפלל. חוקרי שואה אומרים כי העובדה שהם רואים בו אחד משלהם היא אחת הסיבות ליעילות עבודתו. "אם אוסף-עדויות יהודי יגיע, מה יחשבו האנשים? שהוא בא כדי להאשים", אומר פול שפירו, מנהל המרכז לחקר השואה במוזיאון השואה בוואשינגטון. "כאשר מגיע כומר, אנשים נפתחים. הוא מעניק להם מעין לגיטימציה, תחושה שזה בסדר לדבר על העבר. הם חושבים שהם זוכים למחילה בתמורה לווידוי".

תומאס איימונד-לאריטז, הוא יו"ר קרן ויקטור פינצ´וק, ארגון הצדקה הגדול באוקראינה. הקרן סייעה בארגון ועידה הנערכת השבוע בסורבון, שבה ייפגשו בפעם הראשונה אנשי אקדמיה מהמערב ומאוקראינה. חלק מתוצאות מחקרו של דבואה, כגון ראיונות מוקלטים, מסמכים מתקופת המלחמה, צילומי קברי אחים שנחשפו באחרונה, קליעים ותרמילים חלודים וחפצים אישיים של הקורבנות, מוצגים השבוע לראשונה במוזיאון השואה שברובע היהודי לשעבר, המארה, בפאריס. בתערוכה ניתן לראות תמונות של 15 קברי אחים באזור בוסק שחשפו דבואה ואנשיו, ושבהם נטמנו אלפי יהודים. בין מאות הפריטים בתצוגה יש תצלום שחור-לבן מ-1942, שבו נראה קצין גרמני יורה בנשים יהודיות השוכבות עירומות בערוץ באזור ריוונה.

צוותו של דבואה מורכב משני מתורגמנים, צלמים (וידיאו וסטילס), מומחה לבליסטיקה, מומחה למיפוי ומתעד בכתב. דבואה מקליט את הסיפורים במצלמת וידיאו, לעתים כשהוא מחזיק בעצמו את המיקרופון ומציג את שאלותיו בשפה פשוטה ובקול מונוטוני.

ב-2005 סיפרה רגינה סקורה מבוצ´אץ´ לדובואה כי בילדותה היתה עדה להוצאות להורג.

"האם הם ידעו למה הורגים אותם?" שאל דבואה.

"כן".

"ואיך הם הגיבו?"

"הם פשוט הלכו. זה הכל. אם מישהו לא הצליח ללכת, הם הורו לו לשכב על האדמה וירו בראשו".

ורה פילונוק סיפרה שב-1941, כשהיתה בת 16, ראתה מפתח בקתת הבוץ שבה גרה בקונסטנטינובקה, כיצד יורים באלפי יהודים, זורקים את גופותיהם לבור ומעלים אותן באש. מי שהיו עדיין בחיים התפתלו, לדבריה, "כמו זבובים או תולעים".

רבים סיפרו שהנאצים נהגו לתופף על דליים ריקים כדי לא לשמוע את צרחות קורבנותיהם. עד אחד סיפר כיצד, בהיותו ילד בן שש, ראה כיצד יורים למוות בחברו הטוב. עדי ראייה אחרים סיפרו שהנאצים הקציבו כדור אחד לגולגולת, ושלפעמים היהודים נקברו בעודם בחיים. "היה עד שתיאר לי כיצד ערימת העפר זזה ונשמה במשך שלושה ימים", אמר דבואה.

דבואה נולד בחווה המשפחתית בברס שבמזרח צרפת. סבו מצד אביו, שנשלח למחנה מעצר לחיילים צרפתים בראווה-רוסקה, בגבול אוקראינה-פולין, לא סיפר דבר לבני משפחתו. אולם הוא התוודה בפני נכדו הסקרן: "לנו היה רע, ל´אחרים´ היה רע מאוד".

בני משפחה נוספים סבלו מהכיבוש הנאצי. בת דוד שהעבירה מכתבים לאנשי המחתרת הצרפתית מתה במחנה ריכוז. אמו של דובואה סיפרה לו רק באחרונה שעשרות אנשי מחתרת הסתתרו בחווה המשפחתית שלהם.

לאחר שעבד כמורה למתמטיקה מטעם ממשלת צרפת במערב אפריקה, ושהה שלושה חודשים בכלכותא בהודו, הצטרף דבואה לכנסייה. משפחתו החילונית היתה מזועזעת. הוא החל את דרכו ככומר בקהילה, התעמק ביהדות ולמד עברית כשהיה בישראל. הוא ביקש לעבוד לצד צוענים, אסירים לשעבר או יהודים, ומונה להיות המגשר עם הקהילה היהודית בצרפת.

בעת ביקור ב-2002 בראווה-רוסקה, שאל את ראש העירייה היכן נקברו היהודים. התשובה שקיבל היתה "אני לא יודע". "ידעתי ש-10,000 יהודים נרצחו כאן, ולא סביר שהוא לא ידע היכן הם נקברו", אמר דבואה. שנה לאחר מכן הוביל ראש העירייה החדש את דבואה ליער, שם פגש כמאה מתושבי הכפרים בסביבה, שחיכו לו כדי לספר את סיפוריהם ולסייע בחשיפת הקברים שמתחת לרגליהם.

הוא פגש ראשי עירייה וכמרים אחרים שסייעו לו למצוא עדים נוספים. כדי לאמת את העדויות מסתייע דבואה בארכיון המסמכים העצום מהתקופה הסובייטית, השמור במוזיאון השואה בוואשינגטון, וכן בארכיון המשפט הגרמני. הוא מאשר את קיומו של אתר קבורה או הוצאה להורג רק לאחר שבדק שלוש עדויות נפרדות.

רק שליש משטח אוקראינה נבדק עד כה, ויעברו שנים אחדות עד שהסקר כולו יסתיים. מודעה התלויה ביציאה מהתערוכה בפאריס קוראת למבקרים שלהם מידע על קורבנות הנאצים באוקראינה להשאיר הודעה או לשלוח דוא"ל. "אנשים שואלים אם זה התרחש אתמול, כאילו ש-60 השנה האחרונות לא היו כלל", אמר דבואה. "יש כאלה שאומרים, למה הגעתם מאוחר כל כך? חיכינו לכם".

משהו במימד האישי בהקשר זה. אמי ספרה לי כיצד לקח אביה (סבי) את אשתו ושלושת ילדיו מיד כאשר פלשו הגרמנים, בצפותו נכונה את העתיד המר הצפוי ליהודים. אחר כך נודע להם שהכפריים האוקראיניים מן הכפרים הסמוכים לעיירת מגוריהם נכנסו לעיירה מייד עם בוא הגרמנים וטבחו את כל היהודים שנותרו ובזזו את רכושם. מדובר בשכנים יהודים שמעולם לא עוללו להם רע.

היום, עם בוא גלי ההגירה הנוכרית מברה"מ, בניהם ונכדיהם של הרוצחים הללו באו להתגורר מכוח חוק השבות של המדינה שהוקמה כ"מקלט בטוח לעם היהודי". אמי מתגוררת בעיר מוצפת באלפי מהגרים כאלו. היא ניצלה מן השואה באירופה, שוכנעה אחריה לעלות למדינת "ישראל" ע"י שליחים ציוניים שעשו מלאכת תעמולה במחנות העקורים באירופה, וכאן בארץ ישראל, היא נאלצת עתה לחיות בשכנות עם בניהם ונכדיהם של רוצחי בני העיירה שלה באוקראינה.

בינתיים, הם – עדיין, ר"ל – לא רוצחים יהודים כאן בארץ ישראל, אבל מתנכלים להם ועוד איך, כמו שמעידות כותרות העיתונים המדווחים מדי יום על תקיפות אנטישמיות נגד יהודים בארץ ישראל מצד מהגרים גויים מאוקראינה וארצות אחרות בעלות רקע אנטישמי רצחני.

זאת, מלבד מעשי הפשע הברברי, הזנות, האלימות, השתיה לשוכרה ושאר מרעין בישין בהם מציף גל המהגרים הזה את יושבי ארץ ישראל.

בתמונה: רצח של אמא ותינוקה, איבנגורוד, אוקראינה, 1942